הירושלמי- מהקבלה אל ההלכה?

אסור לאדם להזכיר שם שמים, כגון קריאת שמע או ברכה, כשהוא ערום. עליו להיות עם מלבוש, וכך לקרוא או לברך. 

שואלים בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב):

"רבי ירמיה בעי: היה יושב בתוך ביתו ערום, מהו שיעשה ביתו כמו מלבוש, ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך? היה יושב במגדל ערום, מגדל מהו שיעשה לו כמין מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך?"

שאלה זו, שלא הוכרעה בתלמוד הירושלמי, מוזכרת בבבלי כשאלה רטורית. בבבלי ברור שלא שייך כלל לומר דבר כזה. 

לשון הבבלי (סוכה י ע"ב): "הישן בכילה ערום לא יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא קריאת שמע... הא למה זה דומה? לעומד בבית ערום שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא קריאת שמע." 

העומד בבית ערום, זו דוגמא למצב שברור לכולם שלא ניתן לומר שיהיה מותר לו להוציא ראשו ולקרוא. 

שיטת הבבלי מובנת בסברא פשוטה. לבוש זה דבר שעשוי כדי להסתיר את גופו של האדם. 

נראה ששאלתו של רבי ירמיה בירושלמי, מבוססת על דברי האר"י הקדוש (עץ חיים מב, א) שיש באדם ארבע בחינות: רוחניותו, גופו, בגדיו, והבחינה הרביעית "הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו".

זאת אומרת, שהבית הוא חלק ממציאותו של האדם. סוג של מלבוש.

עיקר האדם זה כמובן רוחניותו. גופו בגדיו וביתו, הם כלים דרכם האדם מופיע. גם ביתו, שהוא דומם ומחובר לקרקע (בחינת ארץ), מלביש את רוחניותו, ומאפשר לו להשפיע.  

החיבור בין האדם לביתו הוא חיבור בין שמים וארץ. האדם הוא מתנשא מעל הקרקע, בבחינת שמים, ויש כאן חיבור בין עליונים ותחתונים.

המשמעות של חיבור זה, היא שחייו הארציים של האדם הם חלק ממציאותו ממש. הם גילוי רוחניותו והופעת עניינו בעולם. לכן זה סוג של מלבוש. על כך שואל רבי ירמיה בירושלמי, האם זה נחשב מלבוש לעניין ברכה.